למה היא לא רוצה לשכב איתי? 

הערה חשובה: כל הפרטים שונו למניעת זיהוי ובאישור מפורש של שני בני הזוג.

שניהם ישבו מולי בקליניקה ואפשר היה לחתוך את המתח ביניהם בסכין.

היא ישבה מכווצת כולה, רגליה בסיכול, ידיה שלובות על חזה בחוזקה, גבה כפוף ופניה מכווצות, כאילו חטפה אגרוף ברזל בבטנה. עיניה בהו בחלל בנקודה לא מוסברת, פיה קפוץ ושפתיה חשוקות. 2 קוים של אסרטיביות ורצינות שורטטו בין 2 גבותיה המשורטטות בקפידה.

בגדיה השחורים והכהים רק תרמו לאוירה הקודרת שהיתה בחדר באותו הרגע.

הוא ישב לצידה, רגליו פונות לכיוון השני ממנה והלאה והבעה שעיקרה תערובת של יאוש וזחיחות היתה על פניו. היאוש הוא הרגש האמיתי שהוא הרגיש באותו הרגע, הזחיחות זהו מנגנון ההגנה או המסכה אותה בחר לשים על פניו כדי לא להרגיש חשוף, מבוהל, חסר אונים, מושפל ונזקק.

אני כבר לא יכול יותר

מתי הכל התחיל שאלתי אותו? מתי התחלת להרגיש את חוסר שביעות הרצון בזוגיות שלכם?

הוא הרהר למשך שניה ואז הרצין.

הכל התחיל אחרי שיואב נולד. ההריון של דינה עבר מצוין, גם הלידה. הלכנו לקורס הכנה ללידה ביחד, עשיתי לה עיסוי עם שמנים כל ערב כי כאב לה הגב בגלל ההריון. פינקתי אותה, טיפלתי בה והרגשתי גאווה עצומה שהנה מתהווה לה המשפחה הקטנה שלי, משפחה שיצרתי במו ידיי, אני ודינה.

בחרנו ביחד את חדר הילדים והאביזרים, עשיתי מחקר באינטרנט על מותגים ומה צריך, ניקיתי את הבית והתכוננתי לרגע המאושר בו יגיע לעולם התינוק שלנו ונצעד לדרך חדשה שלושתנו ביחד.

הייתי מלא כוונות טובות, התקשרתי בכל שעה לראות איך דינה מרגישה, הייתי דרוך ומתוח כשחודש תשיעי הסתיים והלידה היתה הדבר הכי מרגש שקרה לי בימי חיי.

אני לא טיפוס רגשן אבל כשהניחו לדינה את יואב על הבטן, פשוט פרצתי בבכי בלתי נשלט. כל כך התרגשתי, כל כך שמחתי שזה נגמר בשלום, כל כך שמחתי לראות תינוק חדש שהוא שלי ושמחתי להיות אבא טרי, אבא שמח, אבא מושלם, אבא שישקיע בילד שלו, ישחק איתו כדורגל ונעשה ביחד מחנה.

הימים הראשונים עברו כמו במין חלום. תערובת הזויה של חוסר שינה, חוסר אונים, לא ידעתי אם יום או לילה, לא ידעתי מה לעשות והסתובבתי כמו זומבי.

ניסיתי להיות מועיל, בישלתי מרק כרובית, אבל דינה אמרה לי שהיא לא יכולה לאכול ממשפחת המצליבים כי זה עושה גזים לתינוק ואיך אני לא יודע את זה.

ניקיתי את הבית אבל דינה אמרה שאני משאיר סימנים וזה מעצבן אותה וכבר עדיף לשלם כסף לעוזרת שתעשה את זה כמו שצריך.

קיפלתי כביסה אבל היו לה טענות שלא מקפלים ככה לתינוק ולא עושים בסינטטי אלא בכותנה ולמה השתמשתי במרכך הכללי ולא במרכך של התינוק ואז היא כיבסה הכל מהתחלה והרגשתי אשם.

ניסיתי לנחש את רצונותיה לפני שהיא מבקשת אותם כדי לשמח אותה וכדי להראות לה איזה אבא טוב אני וכמה אכפת לי, אבל היא לא הפסיקה להתלונן שאני לא עושה דברים כמו שצריך.

בשלב כלשהו הפסקתי לעשות כי בכל מקרה חטפתי על הראש כשלא הייתי אשם, אז לפחות אם מאשימים אותי במשהו אז שאהיה אשם.

לא נגענו אחד בשני כבר 9 חודשים

אבל כל זה כאין וכאפס לעומת העובדה המצערת שאני ודינה לא נוגעים אחד בשני מאז שיואב נולד ועברו כבר 9 חודשים.

יואב ישן איתנו במיטה כי כך דינה חושבת שצריך לעשות בגלל הספר עיקרון הרצף. היא קראה שתינוק צריך להיות כל הזמן על הידיים וכל הזמן עם אמא שלו ואפילו לישון איתה במיטה. זה גם מסתדר לה מבחינת ההנקות כי הוא קם כל שעה וחצי והיא הרוגה וממוטטת ואין לה כוח לגרור את עצמה מהמיטה, אז הוא נרדם כש"הבקבוק" בתוך הפה שלו.

ניסיתי להסביר, ניסיתי לדרוש את מקומי, ניסיתי לחזור לטריטוריה שלי, אבל אין עם מי לדבר.

גורשתי מהמיטה שלי בבושת פנים ואני ישן על הספה בסלון כמו איזה פליט.

אני פליט בבית שלי, בבית שלי!!!! הוא כמעט צעק.

גם אני גבר, גם לי יש צרכים. אני לא רוצה שתחשבי שאני חרמן או משהו כזה הוא אמר לי, אבל 9 חודשי התנזרות זה ממש נורא.

לא נעים לי להגיד אבל אני כבר מתחיל להסתכל בעבודה על כל מיני בחורות ונשים שעובדות איתי. אני לא רוצה לבגוד, לא רוצה לפזול החוצה, לא בשביל זה התחתנתי ונולד יואב, אבל מספיק.

בעבודה אני מרגיש שווה, מרגיש שחושבים (וחושבות) שאני חכם, שנון, משמעותי.

איך שאני רוצה להכנס הביתה כבר יורד לי החשק כשאני רואה את הפרצוף החמוץ של דינה עם הטענות והאשמה.

אני רק ניגש לדינה, אפילו בשביל לחבק אותה והיא דוחה אותי מעליה בגסות. אומרת שאין לה סבלנות שהחיבוק יהפוך לסקס ושהיא עייפה מאוד. שאם הייתי מגיע יותר מוקדם היא היתה יכולה להיות פחות עייפה ואולי היה משהו.

אבל גם כשהייתי מגיע מוקדם מהעבודה כדי שהיא תנוח קצת ויהיה לנו ערב זוגי, היא היתה אומרת שהיא עייפה, מביטה בי במבט חצי מותש, חצי כועס והולכת לישון בשמונה בערב כשאני מרגיע את יואב על הידיים עד חצות ונרדם הרוג בעצמי.

אני מבין אותה

בהתחלה הבנתי את דינה, העייפות, ההנקות התכופות, תינוק תובעני שלא מפסיק לצרוח. ראיתי את דינה מרוטה, לבושה בבגדים שהפליטות שלו מעטרות אותם. היא הריחה מחלב חמוץ כי לא  היה לה זמן להתקלח מאחר שהוא לא ירד מהידיים שלה.

הבנתי שהחיים הם לא פיקניק ושזה ככה בהתחלה, אבל לא ציפיתי שאשתי תהיה עוינת כלפיי.

היא באה בטענות שאני עובד יותר מדי שעות, לא עוזר לה בכלל ומה היא רוצה שאני אעשה?!

מישהו צריך לפרנס בבית הזה, לא?

אני מבין שקשה להיות עם יואב, אבל אני לא מטייל בתאילנד עם חברים, אני עובד וכשאני חוזר הביתה הרוג מיום עבודה אני עוזר בבית במה שאני יכול ונמאס לי מהטענות, מהפרצופים, נהיה לא נעים.

אני מרגיש שהגבריות שלי נפגעה. נרמסה. גם אני זקוק למגע, גם אני זקוק שיגידו לי שאני משמעותי, שאני חשוב, שרואים שאני כל כך משתדל.

ומה לעשות?! גם לי יש יצר. אחרי הלידה היא נראית פצצה ועם החזה הגדול של ההנקה, אני פשוט נמשך אליה. אני חושב שהיא יפה, נשית, סקסית אבל היא סגורה מאחורי חומות על עוינות ותשישות.

הפכתי להיות שק אגרוף של התסכולים של דינה. אני הולך בין הטיפות, לא יודע אם להעמיד אותה במקום או פשוט לסתום את הפה, להוריד את הראש כדי לא להרגיז אותה.

כל דבר מפוצץ אותה, כל הזמן היא נוזפת בי, אני מרגיש שאין לי מקום בבית שלי.

לא תארתי לעצמי שככה זה יהיה

אף אחד לא הכין אותי לדבר הזה. בקורס ההכנה ללידה דברו רק על הלידה עצמה אבל לא דברו איתנו על כך שיש חיים אחרי זה ואני לא יודע מה לעשות עם החיים האלה. אף אחד לא סיפר לי על הקשיים שאני חווה עכשיו ואני מרגיש שאולי רק אני לא בסדר.

אני מרגיש כמו רב חובל שלא מצליח לנווט את הספינה שלו, מנושל מעמדה כלשהיא ומושפל עד עפר.

כיום ירדתי למעמד של מנקה הספינה וגם גוערים בי שאני לא מנקה מספיק טוב.

אני ממש מתבייש להודות בזה, זה נשמע כל כך נורא מה שאגיד עכשיו, אבל החלטתי שבייעוץ אני פותח את הכל. התחלתי לקנא ביואב. אני יודע שזה נשמע דבילי שאבא מקנא בילד שלו, אבל אני מקנא בו. אני רואה את דינה מנשקת אותו, מחבקת אותו, לוחשת לו כמה הוא מקסים ומדהים. מביטה בו התפעלות וליבי נחמץ.

דינה היא אמא נפלאה, טוטלית ומעניקה. יש בה רוך ואינסוף סבלנות כלפיו וגם אני רוצה לקבל קצת ממה שיש לה לתת. אפילו רק חמישית מהאהבה שיש לה לתת.

גם לי מגיע, אני הייתי שם קודם!!!!!

הוא הפסיק את שטף דיבורו, ניכר כי הוקל לו לפרוק את הקיטור שהצטבר אצלו תקופה כל כך ארוכה.

פניו שהיו נוקשות בהתחלה התרככו והוא אפילו חייך חיוך קטן של הקלה. חיוך שחשף שיניים צחורות מסודרות בטורים ישרים ישרים.

הבטנו על דינה וראיתי שהיא עם דמעות בעיניים, הסנטר שלה רעד וראיתי שהיא ממש ממש מתאפקת.

עכשיו אני אספר לכם למה אני לא רוצה לשכב איתו....

המשך יבוא......

צילה שנהר - יועצת זוגית, אישית ומגשרת.